חלקם של המושבניקים והקיבוצניקים. בין בוגרי קורס הטייס האחרון של חיל האוויר, הוא בערך פי ארבע מחלקם באוכלוסיית המתגייסים לצה"ל. זה, פחות או יותר, המצב לאורך שנות המדינה.   

 מדוע?

על הסיבה הצביע, לפני כשמונים שנה, שאול טשרניחובסקי, כשכתב: "האדם אינו אלא קרקע ארץ קטנה, האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו..".

אני לא תולה את הסיבה לכך בחינוך, בערכים וכד'. אולי יש בזה משהו, אבל קטונתי מלחקור את זה וכמובן שאיני יכול להוכיח את זה. ההסבר לדעתי הוא אחר, והבנתו יכולהלהיות יישומית גם לכם ההורים (גם אם לא תכוונו את ילדכם להיות טייס).

אחד הכישורים הנדרשים מטייס הוא תפיסה מרחבית. ההתמצאות במרחב. הבנת הכיוונים. התחושה ש"אני יודע בכל רגע היכן אני נמצא". התכונה הזאת נרכשת (או לא) במהלך שנות ילדותנו. נכון, גם הגנטיקה מעורבת (כמו בכל דבר טוב או רע…), אבל גם סביבת הגידול. וכך, ילד שסביבת הגידול המיידית שלו היא נרחבת, שלגן הילדים ולבית הספר הולכים ברגל, שחצר הבית (הפרטי או הקיבוצי) משתרעת על פני שטח גדול מאד, ומגיל קטן מאד הילד מסתובב בה עצמאי, ומוצא את דרכו בכוחותיו, ושבסביבת הגידול שלו יש הרבה מאד אובייקטים מעניינים, בעלי שמות ותכונות, המאפשרים מעורבות פעילה – עצים וצמחים, והטיפול בהם, בעלי חיים, מכונות חקלאיות מגוונות– כל אלה משאירים את חותמם במוחו –מפתחים ומטפחים יכולת התמצאות ותפיסה מרחבית, ומספר יכולות נוספות (למותר לציין שזה ניסוח מאד כללי וממש לא מדעי. יש לכך הסברים מדעיים מעמיקים, הקשורים למבנה המוח, ליכולת ההסתגלות וההתאמה שלו, ועוד. ברשותכם אמנע מהם כאן).

תפיסה מרחבית היא תכונה חשובה מאד. לא רק לטייסים. היא חשובה בנהיגה במכונית, אך גם בהליכה ברחוב, במקומות עתירי קהל, בעלייה במדרגות בניין גבוה (וגם במעלית) ועוד ועוד.

המסקנות היישומיות – אם ברצונכם לפתח תפיסה מרחבית אצל ילדכם, טיילו איתו ברגל. הרבה. גם בעיר וגם בסביבות ירוקות. תנו לו מידה רבה של עצמאות בניווט. דברו איתו על כיוונים ועל ארבע רוחות השמים. הצביעו על נקודות ציון בולטות בשטח –  עץ גדול, גבעה, בניין גבוה וכד'. דברו על  לפנים ולאחור, ימין ושמאל, צפון – דרום. רחוק – קרוב, קוו האופק, גבוה ויותר גבוה, או נראה גבוה אבל כשמתקרבים מתברר שזה ממש נמוך. זה מימין לזה, ועוד. ולא רק ברגל. גם בנסיעה בכלי רכב – כיוון, הערכת זמן הגעה, היכן נפנה ימינה והיכן נטפס במעלה ההר.

וכמובן – זה לא קורה בפעם אחת ולא בטיול אחד. זהו תהליך של שנים, שאפשר (ורצוי) להתחיל אותו כבר מגיל שנה, וגם פחות. גם ילד בן חצי שנה המטייל בעגלה סופג את המראות והשמות, יחד עם תחושת המרחק בין הבית למגרש המשחקים או לחורשה, או לכל יעד אטרקטיבי אחר שהוא מורגל אליו.

                                                                                                                                  שמואליק

תגובות