נשאלתי לאחרונה, על ידי מספר הורים לילדים מתבגרים, איך אפשר להחזיר את ילדיהם  (אני אקרא להם ילדים, למרות שהם "מתבגרים" או "נערים" (ו"נערות") לקשר טוב איתם – עם ההורים. שמעתי ביטויים כמו "הוא לא סופר אותי", "אי אפשר להגיד לה דבר", " כל היום עם הראש במחשב", "רק פייסבוק" ועוד ברוח זאת. מן הסתם מוכר לחלקכם.

אין לי תרופת פלא. בחינוך אין תרופות פלא, ואין דבר טוב הקורה במהירות (קלקולים – בהחלט כן).

עצתי  – מי שכך מרגיש לגבי ילדיו, שיחשוב חשיבה רפלקטיבית, ייזכר בשנים האחרונות, וישיב לעצמו על השאלות הבאות:

האם אני יודע באיזו כיתה הוא לומד? (לא "כיתה י'", אלא "כיתה י' 3")?

כמה יחידות לימוד בספרות (או מתמטיקה או כימיה או תקשורת) הוא לומד?

האם הכרתי את המורים שלו. את החברים שלו? את המבחנים שלו?

האם באמת התעניינתי במה שקורה בבית הספר, או רק שאלתי "איך היה" ובזה הסתפקתי?

האם דיברתי אליו בגובה העיניים שלי, כשווה אל שווה?

האם נתתי לו לחוש משמעותי?

האם הצבתי לו גבולות? האם הם היו סבירים. הגיוניים? מנומקים?

האם נתתי לו הרגשה שאכפת לי?

האם שיתפתי את הילד בחיים שלי?

האם הייתי חבר(ה) אמיתי שלו מאז היותו בן שנה?

האם דברתי איתו?

ילדכם רוצה להיות משמעותי. הוא רוצה שיהיה לכם "אכפת ממנו". הוא רוצה גבולות (כי מי ששם לילדיו גבולות, מוכיח שאכפת לו). הוא רוצה להיות שותף, ולהרגיש שהוא בגובה העיניים שלכם, ולא להרגיש שאתם יורדים לגובה העיניים שלו.

האם אפשר להחזיר את המצב לקדמותו? האם אפשר לשקם את  המצב הזה כאשר ילדכם בגיל ההתבגרות?

כמה עצות טריוויאליות (לא בהכרח קלות ליישום) –

אל תנאמו, אל תטיפו, אל תוכיחו, אל תסבירו לו למה לא טוב להישאב אל תוך המחשב . אל תסבירו לו כמה חשוב ציון גבוה במתמטיקה. אל תגידו שכשאתם הייתם בגילו לא היה פייסבוק, ובכל זאת ..(זה ממש מעצבן). אל תחפרו!

שתפו באמת. תמצאו משהו אמיתי – סיבה אמיתית לבקש עזרה מילדכם. עזרה אמיתית. לא "בכאילו". תתייעצו איתו. "על אמת". תתפלאו לגלות עצות טובות, מהיבטים שלא חשבתם. גם בבעיות כלכליות / עסקיות, וגם אחרות. תגלו שכאשר ילדכם ירגיש משמעותי ו"חשוב" – הוא ישנה חלק מהתנהגויותיו וישוב להיות חלק מהמשפחה.

ותתעניינו באמת ובכנות לגבי בית הספר. אודות חבריו וכד'. לא "בכאילו". תקשיבו (אל תסתפקו ב"לשמוע"). ב א מ ת.

תגובות