השנה החסרה

הנזק הגדול ממשבר הקורונה, ואיך אפשר למזער אותו

בזמן שכולנו עסוקים (ובצדק) במזעור הנזקים הקטנים של הלמידה מרחוק, אנחנו עלולים לשכוח את הנזק הגדול, שהוא אובדן של שנה בתוך מסגרת לימודית וחברתית מסודרת. בואו נברר לעומק מה ההבדל בין שני הדברים, למה הוא כל-כך מהותי ובעיקר – מה ההורים יכולים לעשות עם זה עכשיו.

השבתת מערכת החינוך, השינויים התכופים וחוסר הוודאות, גוררים ויכוחים, דיונים, מגוון פתרונות (חלקיים או כוללים)  באשר לדרך להמשיך ללמד וללמוד – למידה מרחוק, למידה בטבע, למידה בקפסולות וכד'. יש עיסוק רב בפתרונות הטכנולוגיים והארגוניים, וגם הדידקטיים, ובהחלט יש גם הצלחות.

אבל יש בעייה מרכזית אחת, שאני לא נתקלתי בהתייחסות לגביה. בעייה שמתגלה רק כאשר מסתכלים בראייה כוללת על המצב – בעיית השנה החסרה.

בית הספר (ולפניו גם גן הילדים) הוא חלק משמעותי בתהליך התבגרות. תהליך מבוקר ומאורגן, שאין לו חלופה בחברתנו. זהו תהליך חשוב במיוחד, המציב את הילדים במסגרת ברורה, שמזמנת אינטראקציה חברתית חיונית להתפתחות התקינה של הילדים, ומעניקה לילדים הרבה תשומת לב ואכפתיות, נוסף לרכישת ידע וערכים.

וודאי ראיתם את כל אותם הראיונות בטלוויזיה, בהם ילדים מספרים שהם מתגעגעים לבית הספר ורוצים לחזור ללמוד, ומתגעגעים למורה ולחברים (כולל ילדים שממש לא אהבו את בית הספר). שומו שמיים! ילדים מתגעגעים לבית הספר?!

כן. רוב רובם של התלמידים זקוקים למסגרת הקרויה בית הספר ומחפשים אותה. גם אלה שמסתלקים לים, חשים תחושה טובה בהיותם במסגרת. יש מישהו שאכפת לו מהם. גם כאשר מעירים להם ואפילו כשנוזפים בהם (על דבר שבסתר לבם הם יודעים שהנזיפה מוצדקת). גם הילדים היותר מתמרדים מחפשים מישהו סמכותי שינחה אותם, גם אם הם לא מודים בזה. זה מצביע על תשומת לב. כל אחד רוצה תשומת לב. בכל גיל.

אז במשבר הנוכחי הלמידה לא כל כך יעילה, המסגרת רופפת מאד, האינטראקציה החברתית איננה, והנזק המצטבר הוא רב, והוא  מעבר לספירת כמה פרקים בתנ"ך הספיקו או עד איזה עמוד הגיעו בחוברת המתמטיקה. בשנה הזאת, מהשבתת הלימודים בסגר הראשון, ועד החזרה המלאה ללימודים , שתהיה אי שם בעתיד הלא כל כך קרוב, יצטבר פער משמעותי וייגרם נזק משמעותי. איני יודע איך למדוד ואיך לאמוד את הנזק, אבל ברור שמעצם התערערות הסדר יצטבר נזק, שיורגש בהמשך השנים.

האם אפשר להתמודד עם הבעייה הזאת?

נראה לי שחלק מהפתרון יגיע ממורים טובים ומקוריים שאכפת להם (ויש המונים כאלה), וממנהלי בתי ספר נועזים ויצירתיים (וגם כאלה יש הרבה),

אבל הפתרון המשמעותי ביותר יגיע מההורים.

השלב הבסיסי בדרך למזעור הנזקים הוא המודעות של ההורים למצב הזה. ההבנה שהלמידה בזום מול בית הספר אינה מספיקה בכלל, ושההורים נדרשים למאמץ מושכל כדי למנוע נזק מצטבר גדול. הבית והמסגרת המשפחתית חייבים להיות חלופה חלקית הולמת לבית הספר.

החלופה הזאת צריכה לתת מענה לדברים הבאים, שאותם המסגרת הבית ספרית מספקת לאורך  כל שנות הלימוד: ידע חדש (שגורר סקרנות ותחושת חדשנות), ביקורת עצמית, עמידה במשימות מוגדרות (שמלוות לעתים בקושי מסוים ומאתגר), התנהלות אישית בסדר ובמשמעת ובהתאם ללוח זמנים, מיומנויות קריאה, כתיבה ומתמטיקה ומיומנויות חברתיות (ובכללן עבודת צוות).

לאור אלה, עקרונות העשייה הביתית – משפחתית הם:

תשומת לב יתרה לילדים (ובכלל זה להניח את הסמרטפון בצד). עידוד משחקי חברה (במשפחה וגם עם חברים), עיסוק במשחקים / חידות / שעשועים מלמדים, עידוד קריאת ספרים טובים, עידוד הילד לעזור בלימודים לאחים הקטנים יותר,  טיולים מלמדים (במידת האפשר), הצבת משימות אטרקטיביות  ארוכות טווח לילדים, וכמובן תמיכה ועידוד לביצוע המשימות של הלמידה מרחוק.

העקרון המנחה החשוב ביותר (שאותו ניוטון כבר  גילה לפני הרבה שנים) – עקרון ההתמדה…

אלה עקרונות. איני מפרט כאן מעבר לעקרונות. אני מאמין שהשכל הישר יחד עם ההתבוננות האמיתית בילדים יובילו את ההורים לעשייה הנכונה, שתחילתה החלטה על פרק זמן קבוע לפעילות עם הילדים (למשל – שעה ביום).

עצות טובות וגם הרבה רעיונות טובים לפעילויות ביתיות – משפחתיות תוכלו למצוא בספר.

אני מצרף, מתוך הספר, דוגמית אחת (מתוך יותר ממאתיים הצעות) לפעילות (בלי מחשב ובל טלפון) מהנה ומלמדת, שמתאימה לילדים מגיל 4 ועד 44 (וגם יותר..).

ההתאמה לכל גיל היא בתוכן החידות – בגילי הגן האתגר הוא להבחין שהברווזון השחור הוא יוצא הדופן. בהתאמה לגיל אפשר לשאול על יוצאי דופן בין סוגי חיות (מבויתות ולא מבויתות, יונקים או לא, קיימים או נכחדו), על ערי בירה (באסיה לעומת אפריקה), על הרים (באמריקה או לא), על סופרים (לעומת ציירים או פסלים או זמרים),  ועוד אינספור דוגמאות, שכולן מייצגות ידע כללי חשוב. אני מאמין שהשאלה מיהו יוצא הדופן בין ברווזן, ברבור, שקנאי ועגור (למשל), אינה כל כך קלה…

 

 

 

 

תגובות